המחזה הרומנטי, הרגיש והכה נוגע ללב "מיס סייגון" (Miss Saigon) מספר על חיבור בין מזרח ומערב, מראה שלאהבה אין גבולות של מקום וזמן ושרגש חזק נשאר בלב גם לאחר שנים. הסוף שלו רק מעצים עוד יותר את הריגוש ואת החוויה שעימה יוצא הצופה.
מיס סייגון הוא רומן אפי הנודד מויטנאם לארה"ב ולאחר מכן מגיע גם לבנגקוק. מלחמת ויטנאם היתה קרקע פוריה ליצירה של מחזות, סרטים וספרים. אחד הבולטים בהם הוא "מיס סייגון". הוא מספר על מפגש אקראי בין רקדנית ויטנאמית במועדון לבין חייל אמריקאי שעמד לשוב לארצות הברית וחגג באותו המועדון עם סיום המלחמה.
המפגש שלו עם קים, הרקדנית מהמועדון היה אמור להיות כמו מפגשים רבים מהסוג הזה, מפגש חד פעמי וקצר, אך ההתאהבות שלהם זה בזו גרמה לכל העלילה להשתנות, כך גם טאם, הילד נולד בעקבות המפגש הזה.
למרות הקשר שנוצר, כריס, החייל אמריקאי חוזר לביתו ושם גם בונה חיים חדשים, נושא אישה בשם אלן, אך הגורל מזמן לו שוב מפגש עם קים שברחה עם בנה לבנגקוק. הדבר קורה כאשר נודע לכריס שיש לו ילד מקים. כאן נקרע כריס בין קים שרוצה חיים חדשים לה ולבנה בארה"ב לבין אלן שמוכנה רק לתמוך בהם כספית מרחוק.
הסוף הטרגי נוצר כאשר קים מגלה שלא תוכל לבוא עם בנה לארה"ב ויורה בעצמה רק בכדי ליצור לבנה חיים חדשים עם כריס שכעת יהיה חייב לקחת אותו תחת אחריותו.
מיס סייגון לוקחת אותנו אל הסיפורים הקטנים שמעבר למלחמה. בכל מלחמה אנו מכירים את הצד האכזרי, המלחמתי, הכוחני, את המאבקים בין הצדדים. הצדדים הם כמובן גופים גדולים- מדינות.
איש כמעט שלא טורח לספר לנו את הסיפורים הקטנים והאנושיים שנוצרים בצילן של המלחמות. עם זאת, אנשים מחפשים את הסיפורים האלה. סיפורים אלה מראים שישנה גם שפיות לצד הדבר המלחמה או שכמו במחזה הזה, מראה עד כמה מלחמה יכולה ליצור סיפורים מלאי אנושיות ורגש שיכולים להגמר גם באופן טרגי.
במחזה הזה הלכו היוצרים אלן בובליל וקלוד מישל שנברג עם הדרמה עד הסוף, לא פחדו להראות את האהבה שנוצרת גם לצידם של ניגודים ונסיבות שההתאהבות בצילן היא כביכול בלתי אפשרית ואת ההקרבה של האם רק בכדי שלבנה יהיו חיים טובים יותר.
במחזה מיס סייגון ישנו שילוב בין משחק יפהפה, מוזיקה נהדרת של שירים שחלקם חודשו, יחד עם תפאורה ואורות מרשימים ויוצרי דרמה וכמובן סיפור, סיפור אהבה פשוט בין שני אנשים אשר מסתבך מול המציאות האכזרית ששניהם נאלצים להתמודד איתה.