גטסבי הגדול המיוזקל

ברגע שהאור נדלק והצלילים הראשונים נשמעים, אנחנו נמשכים אל תוך עולם של שמפניה ותלבושות נוצצות אל אחוזתו של ג'יי גטסבי, מיליונר מסתורי שמארח את המסיבות הכי נוצצות בלונג איילנד של שנות ה־20. אך בתוך כל הזוהר הזה, מתחת לחליפות המחויטות והג'אז הרועש, גטסבי חי בשביל מטרה אחת בלבד: לזכות מחדש באהבת חייו, דייזי.

את הסיפור אנחנו חווים דרך עיניו של ניק קאראוויי, שכן תמים יחסית שנסחף לתוך הסערה הרגשית, הבגידות, והחלומות הגדולים מדי של העשירים. על הבמה, העלילה נפרשת כמו סרט נע מוסיקלי: רגעים של רוך מול ריקודים מתוזמרים בעוצמה, דרמה מול שיכרון חושים. הדמויות מתנגשות, מתאהבות, מסתירות – והכול עטוף במוזיקה מקורית שמתפרצת כמו בקבוק שמפניה שנפתח בלב מסיבת ג'אז.

להזמנת כרטיסים למחזמר של גטסבי הגדול >>

מה אומרים על המסיבה הגדולה של גטסבי 

התגובות למחזמר לא איחרו להגיע, ומבקרים מובילים התפעלו מהשואו הוויזואלי ומהביצוע המדויק. מגזין Metro הגדיר את ההפקה כ־"המחזמר הכי מפואר בווסט אנד", ואילו אתר BroadwayWorld שיבח את רמת הגימור והכתיר אותו כ־"צפיית חובה לחובבי מחזות זמר", בזכות הופעות מדויקות, כוריאוגרפיה מורכבת ועיצוב תלבושות מרשים.

כמו בסיפור התפאורה הנוצצת מסתירה מה שכסף לא יכול לקנות

כמו אחוזתו המהודרת של גטסבי, גם הבמה כאן היא פיתוי מלוטש — עטופה בזוהר ונצנוץ מסחרר. הבמה משחזרת את שנות ה־20 בעיצוב אר דקו עשיר, עם גרמי מדרגות רחבות, רהיטים כבדים, זהב ותאורה של אולמות נשפים. התלבושות מעוצבות בקפידה ברוח שנות ה־20, הגברים בחליפות שלוש חלקים והנשים בשמלות פאייטים ונוצות. מסכי וידאו מציגים רקעים מתחלפים – מאחוזתו של גטסבי ועד ניו יורק הסואנת. 

כל פרט משדר עושר, שליטה ותחושת עולם שאין בו גבולות. תיאטרון שמתחפש לקולנוע, מתנהל כמו קברט, ושואל את השאלה הפשוטה והכואבת: האם אפשר לתפוס את מה שכבר אבד?

וכאן טמון הקסם. המחזמר לא נופל בפח של הבלינג בלינג והיוקרה — להפך: הוא משתמש ביופי כדי לחשוף כאב, ובברק כדי לעטוף אמת כואבת.

להזמנת כרטיסים למחזמר של גטסבי הגדול >>

שירים שמדברים רגשות

במקום לנסות "לשיר את הספר", המיוזיקל בוחר בגישה אינטיליגנטית: הוא כותב מחדש את השפה הרגשית של הדמויות דרך שירים מקוריים, שנעים בין אינטימיות מצמררת לפיצוץ בימתי סוחף. רגעים כמו "My Green Light", "Beautiful Little Fool" ו־"For Her" לא רק מלווים את העלילה – הם מגלים צדדים חדשים שלא נמצאים אפילו בספר.

הבמאי מארק ברוני והכוריאוגרף דומיניק קלי יוצרים תנועה על הבמה שהיא לא רק ריקוד – היא געגוע שמתעקש לזוז. כל צעד מרגיש כמו מישהו שמנסה לתפוס משהו – אהבה, עתיד, הבטחה – שנמצא בדיוק שנייה לפניו, ולא יגיע לעולם.

האור הירוק של דייזי

באחד הרגעים הכי שקטים במופע, כשגטסבי מביט אל אור ירוק מרחוק – כל התאורה באולם מתעמעמת באורו בלבד. זה לא רק אפקט – זה רגע שנבנה בקפידה, בו הקהל כולו חווה בדיוק מה שגטסבי חווה: לרצות משהו, לדעת שהוא שם – אבל לא לדעת אם אי פעם יוכל לגעת בו שוב.

ה"אור הירוק" מגיע ממזח ביתה של דייזי, שמעבר למפרץ, והוא הדבר היחיד שגטסבי יכול לראות ממנה בלילה. בספר, הוא הופך לסמל של כל מה שגטסבי משתוקק אליו: אהבה, הצלחה, עתיד שאולי היה יכול לקרות. זה לא רק אור – זה הדמיון של גטסבי עצמו, תקווה שמובילה אותו – ובסופו של דבר, גם מעוורת אותו.