חוויה קולינרית ברחובות לונדון

נקניקייה בלחמניה

היחיד שדווקא התלהב כששמע שאני נוסעת היה גיא, קולגה שלי, שחי בלונדון כמה שנים. "חכי חכי" הוא אמר לי בעיניים בורקות "יש את הרגע שאת יוצאת מהרכבת התחתית בלילה, וקור כלבים שחודר לך לעצמות דרך המעיל, ואז ממול ליציאה מהתחנה עומדת עגלת נקניקיות שעולים ממנה אדים, וזאת הנקניקייה הטובה ביותר שתאכלי בחיים שלך".

אם יש משהו שעליו אפשר לסמוך על גיא, זה ענייני אוכל. ולכן, כבר בפעם הראשונה שיצאתי מתחנת הרכבת התחתית וזיהיתי ריח של בצל מטוגן, לא התלבטתי.

חציתי את הרחוב, ולמרות שהטמפרטורה ברחוב הייתה קרובה לאפס שלפתי יד מתוך הכפפה, שילמתי 3 פאונד, ואכן זכיתי באחת הנקניקיות הטובות ביותר שטעמתי. יכול מאוד להיות שלקור עצמו יש השפעה במקרה הזה, אבל באמצע הלילה, ברחוב הקפוא בלונדון, למי אכפת?

ווק ברובע היהודי

כמה ימים אחר כך אחותי ובעלה, שהקור כבר מזמן לא מרשים אותם, החליטו להוציא את הרך הנולד לטיול, ומצאנו את עצמנו משוטטים באזור הרובע היהודי הישן של לונדון (בסביבות תחנת Liverpool Street), שכבר מזמן אינו יהודי, הצלחנו אפילו ליהנות מכמה שעות של "שמש שקרנית" שהפציעה בין העננים, ונתנה לכל המוכרים בשוק Pettycoat Lane הזדמנות להוריד את כיסויי הניילון שהגנו על הדוכנים וקולבי הבגדים מפני הגשם.

שם, בין דוכן תיקים לדוכן של שמלות אפריקאיות נתקלנו בעוד דוכן אוכל מופלא, שאחותי המליצה עליו בפה מלא (תרתי משמע).

צמד מוכרים ג'מייקנים, שתוך כדי שיחה גילינו שהם זוג נשוי, עמדו מעל ווק ענקי, והקפיצו אל מול עינינו מיקס של פירות ים. אל תוך הקלחת נזרקו צבתות סרטנים, שרימפס, קלאמרי בטמפורה ועוד כמה סוגים שלא טרחתי לעמוד מקרוב על טיבם.

אחרי כמה דקות של הקפצה קיבלנו את המנה עטופה בנייר, ולצידה צלוחית רוטב צ'ילי מתוק ומזלגות עץ זעירים. למרות שרק שעה קודם לכן אכלנו ארוחת בוקר, לא עמדנו בפיתוי, וחיסלנו את כל המנה תוך דקות.

וופל בלגי אלוהי

היתרון בלטייל בלונדון עם צמד מקומיים הוא היכולת להגיע לכל מיני פינות שהתייר הממוצע אינו יודע כלל על קיומן, שלא לדבר על פנינות קולינריות. אני לא מדברת על מסעדות היוקרה של גורדון רמזי או ג'יימי אוליבר (שגם כבודן כמובן מונח במקומן), אלא דווקא על אוכל הרחוב הכיפי באמת.

בכל ביקוריי הקודמים בלונדון הייתי חולפת על פני כל הדוכנים לאורך אוקספורד סטריט, שמוכרים קרפים, פיצות, ושאר מנות שמיועדות בעיקר להשתיק את ילדי התיירים בזמן שהוריהם טרודים בקניות.

אחרי שלקחו אותי לצפות בגרסה המחודשת של "הקוסם מארץ עוץ" של אנדרו לויד וובר בתיאטרון הפלדיום, אחותי ידעה לקחת אותי לדוכן אחד, ממש בקצה הרחוב שבו ממוקם התיאטרון, שמוכר וופל בלגי. לא, לא הוופל הבלגי שאנחנו מכירים כאן בארץ, אלא וופל בלגי אמיתי, שכמותו אכלתי עד היום רק בבלגיה עצמה.

את הוופל הזה אוכלים בלי תוספות, שרק הורסות את הטעם המופלא שלו. הייחוד של הוופל, כך ידע המוכר לספר, הוא בכך שהבלילה שלו מכילה גם שמרים, ויוצרים וופל פריך מבחוץ ונימוח מבפנים ברגע שהוא בא במגע עם הפלטה הלוהטת שאופה אותו.

הסוד הנוסף של הוופל הוא אבקת סוכר, שגם היא מעורבת בבלילה, ותוך כדי האפייה של שתי הדקות נמסה בתוך הבצק ויוצרת בו בועות קרמל. הטעם, מיותר לציין, פשוט אלוהי.

מאכלים הודים אקזוטיים

הקשר של האנגלים עם הקולינריה ההודית התחילה מהימים בהם שלטה האימפריה הבריטית על הודו, כבר אז נחשפו הבריטים לאוכל הודי ססגוני, ריחות משכרים, צבעים עזים וטעמים משולבים של תבלינים כמו קינמון, גארם מסלה, עלי דפנה, הל ועוד.

ברחבי לונדון בעיקר באזורי השווקים ניתן למצוא עגלות לממכר אוכל הודי, הריח שנישא מהדוכנים הניידים מעלף ושווה לגשת ולקחת מנה אחת או שתיים של טיקה מאסלה, אורז ברייאני  ושאר מטעמים של המטבח ההודי.

מאכלי רחוב זאת חוויה

להנות ממטעמי אוכל רחוב בלונדון זאת חוויה מיוחדת במינה, צירוף של מנת אוכל מיוחדת, נוף לונדוני ורחשי הרחוב הופכים כל אוכל רחוב בלונדון למשהו שנזכור אותו תמיד.